שי צלר (יליד בת ים, 1972) הוא בוגר בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה על שם סם שפיגל בירושלים. בימים אלה רואה אור בהוצאת זמורה-ביתן ספר הביכורים שלו, קובץ הסיפורים "המסע לאורקולי"
מהי הדמות הספרותית שהשאירה עליך את הרושם החזק ביותר?
יש לי חיבה למורדים ספרותיים, וטום רובינס יודע לבנות אותם מצוין. סוויטרס ב"נכים פראיים ששבו הביתה מארצות החום", והנקר ב"איך גורמים לאהבה להישאר", הם מסוג הדמויות שאתה רוצה להיות, אבל יודע שאף פעם לא תהיה.
עם איזה סופר או סופרת היית יוצא לערב בבית קפה?
עם פרימו לוי, בעיקר בגלל עומק הכתיבה וגם בגלל שאני עובד עכשיו על תחקיר לרומן. יש לי תחושה שפגישה איתו היתה מסדרת הכל. כמובן שהייתי מנסה לברר מה קרה ביום ההוא ב-1987, שבו נפל אל מותו.
מי היה הקורא הראשון של קובץ הסיפורים שלך ומה היתה תגובתו?
הראשונה שקראה אותו כקובץ היתה העורכת, נועה מנהיים. התגובה שלה קצת הפתיעה אותי - היא חשבה שאשתי היא סופרת הצללים שלי, כי הקול הנשי בחלק מהסיפורים נראה לה משכנע מדי. עד הרגע הזה הייתי בטוח למדי בגבריות שלי (נו, טוב, אף פעם לא הייתי בטוח בכלום).
למי מוקדש הקובץ ולמה?
בהקדשה כתוב "לנאוה, שבלעדיה אני אילם", והכוונה לאשתי. כשחשבתי מה אני בלעדיה, זה הדבר הראשון שעלה לי בראש. יש לכך לא מעט סיבות, אחת מהן היא שאני מדבר עם מעט מאוד אנשים בחיי, והיא בין הבודדות.
מהו בעיניך המשפט היפה ביותר בקובץ?
"וחשבתי שיום יבוא ואני אוכל לבנות מזה כד, או קערת פירות, או משהו מועיל אחר. כל כך הרבה פעמים בחיים העליתי חרס, שיהיה אפשר מתישהו לאסוף את כל החרסים ולהדביק אותם בהתאמה מושלמת, והופ, יהיה לי משהו חדש".
מה היה הרגע הקשה או המרגש ביותר במהלך העבודה על הקובץ?
אחת הדמויות בספר ממציאה תרופה שמורכבת מהדמעות שלה. היא קונה בקבוקונים ומכינה מחברת מחקר מפורטת, ואת כל זה עשיתי גם אני. יש משהו מרגש בידיעה שבעוד רגע תגלה את התרופה שתשנה את האנושות, ועוד כזאת שכל אחד יוכל לרקוח לבד בבית. עד היום יש לי בקבוקונים עם הדמעות שלי בסדרות הולכות וגדלות של דילולים. אני עדיין בשלב הניסויים.
ממי היית מבקש לקרוא את הספר?
מנילי מירסקי. לפני די הרבה שנים שלחתי להוצאת עם עובד חמישה סיפורים קצרים שכתבתי, הם היו מאוד קצרים והם היו היחידים עד אז. באופן מפתיע מירסקי החזירה לי טלפון ונפגשנו כמה פעמים, ועד היום יש לי סיפורים עם הערות שלה בעט אדום. אף אחד מהם לא נמצא בקובץ הסיפורים הזה, אבל אני מקווה שמירסקי תאהב אותו בכל זאת.
מי אתה מצטער שלא יוכל לקרוא את הספר?
יש רק דמות אחת שהיתה מזהה את עצמה באחד הסיפורים - וזו סבתא שלי. בסיפור הזה, שאותו מספרת הנכדה שלה שגרה יחד איתה בבית של ההורים, היא מספרת שסבתא שלה עומדת למות, אבל מחכה כדי ללמד אותה שיעור אחרון. גם אני חיכיתי, אבל בזמן שהספר יצא לאור סבתא שלי נפרדה מהעולם.
אילו היית כותב היום אוטוביוגרפיה, באיזה משפט היא היתה נפתחת?
"ואז אתה מגלה שלנפש יש מבנה של פריכית אורז: רעועה, חלושה, אוורירית, דלת קלוריות, מתפוררת בקלות, לא טעימה. קצת מאכזב, לא? ואתה מגלה את זה רק בגלל ששמת לב שהפריכית הזאת מרוסקת".
<<
